למה לא לצום ביז בתמוז
בכל שנה אנחנו צמים ביז בתמוז כאבלים על תחילת החורבן ופריצת חומות ירושלים. מיליוני יהודים ברחבי העולם נוהגים באבלות, קוראים קינות ומתאבלים על אבדן בית המקדש. אבל אולי הגיע הזמן לשאול שאלה קשה ומעוררת מחשבה: האם נכון לצום על החורבן עצמו, או שמא עלינו לצום על הסיבות העמוקות שהביאו אליו?
השורש האמיתי של הבעיה
חז"ל מלמדים אותנו בגמרא במסכת יומא שבית המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם, קנאה, ופילוג פנימי קיצוני. אבל זה לא סתם תיאור היסטורי – זוהי אבחנה חדה של מחלה רוחנית עמוקה. העם היהודי באותה תקופה התנהג בצביעות בוטה: שמר על המצוות מבחוץ, הקפיד על כל פרט הלכתי, אבל זנח לחלוטין את הערכים הפנימיים של התורה.
בית המקדש, שהיה אמור להיות מרכז קדושה, חיבור רוחני ואחדות עם ישראל, הפך למקום של יריבויות מרות, מחלוקות קנאיות ותחרות על כבוד ושלטון. הכוהנים התחרו ביניהם, הפלגים השונים בעם שנאו זה את זה, והמקדש עצמו הפך לסמל של חלול הקודש.
החורבן כתיקון
בהקשר זה, החורבן לא היה אסון אלא תיקון נחוץ ומתבקש. מקדש שאינו ממלא את תפקידו כמוקד רוחני אמיתי, מקום שבו הקדושה הפכה למעמד חברתי והדבקות באלוהים הפכה לפוליטיקה – מקום כזה מוטב שייחרב.
כמו גידול סרטני שצריך להיכרת כדי להציל את הגוף כולו, כך בית המקדש שהפך לסמל של שחיתות רוחנית היה צריך להיעלם. אילו לא היו הרומאים מחריבים אותו, אולי היה עלינו לעשות זאת בעצמנו כדי למנוע המשך חילול השם הנורא הזה.
מה באמת צריך לכאוב לנו
במקום לצום על הסימפטום – החורבן הפיזי – עלינו לצום על שורש הבעיה: השנאה הבלתי מוצדקת, הפילוג ההרסני, והרוחניות החלולה שפשטה אז בעם. הצום האמיתי צריך להיות על המצב הנפשי וההתנהגותי שהיה אז, ועל המצב הדומה בצורה מביכה שקיים גם היום.
כי אם אנחנו ממשיכים לנהוג באותה שנאת חינם, לבנות קהילות מפולגות ומלאות קנאה, להתנהג בצביעות דתית ולשמור על מצוות חיצוניות תוך זניחת הרוח – אז אנחנו חוזרים על אותן הטעויות שגרמו לחורבן מלכתחילה.
השאלה שצריכה להציק לנו
השאלה האמיתית שצריכה להציק לנו היא: האם הבנייה המחודשת של בית המקדש תוכל להיות שונה ומשמעותית אם אנחנו לא נשנה קודם את השורש הרוחני שגרם לחורבן? ואולי, במקום לחכות לבנייה חיצונית, עלינו להתחיל לבנות את בית המקדש הפנימי שלנו – זה שמבוסס על אהבת חינם במקום שנאת חינם.
די לצביעות – בואו נהיה כנים
גם היום, באירוניה כואבת, אנשים רבים צמים ביז בתמוז כאילו הם קדושי עליון, מראים לכל העולם את האדיקותם והאבלותם הגדולה על בית המקדש. אבל באותו זמן – ממש כמו אז – הם ממשיכים לפלג, לקנא, לשנוא ולזלזל בכל מי שחושב אחרת מהם. הם צמים על החורבן בבוקר ומחריבים את הקהילה בערב.
זוהי צביעות מושלמת: לקונן על המקדש שנחרב בגלל שנאת חינם, ובאותו יום לנהוג בדיוק באותה שנאת חינם שגרמה לחורבן.
הצעה מעשית
עדיף שנפסיק עם הצום הזה ונקדיש את היום הזה ללימוד ולעבודה מעשית של אחדות. במקום לשבת רעבים ולהתאבל על העבר, בואו נקום ונעשה משהו בונה לעתיד. יום של פעילות קהילתית, של פיוס ומתן כבוד, של הכרה בטוב שבאחר – גם אם הוא שונה מאיתנו.
כי רק כך, כשנעמוד בפני האלוהים ביום הדין, נוכל לומר באמת: השנה טיפחנו אחדות במקום לבכות על פירוד.
