המלחמה בעזה: לקחים מההיסטוריה ודרך לפתרון
מאמר דעה
כעשרה חודשים לאחר ההתקפה הטרוריסטית הנוראה של ה-7 באוקטובר, ישראל עדיין נמצאת במלחמה מורכבת ומתמשכת בעזה. המחיר הכבד בחיי אדם, הסבל האנושי הרב והמשמעויות האסטרטגיות ארוכות הטווח מחייבים אותנו לבחון את הדרך קדימה דרך עדשת ההיסטוריה. איך הצליחו מדינות בעבר לסיים מלחמות נגד ארגוני טרור? מה הלקחים ממאבקים דומים? והכי חשוב – איך ניתן לסיים את המלחמה בצורה שתבטיח את ביטחון ישראל לטווח הארוך?
המצב הנוכחי: מלחמה נגד טרור במרחב עירוני
המלחמה בעזה שונה בתכלית מסכסוכים קונבנציונליים. זוהי מלחמה נגד ארגון טרור שחפר עמוק לתוך האוכלוסייה האזרחית, בנה רשת מנהרות ענפה, והפך כל מוסד אזרחי לזירת קרב פוטנציאלית. חמאס הפך את עזה למעצור טרוריסטי שבו הקו בין לוחמים לאזרחים כמעט לא קיים.
המורכבות האופרטיבית עצומה: צריך לחסל תשתית טרוריסטית מתוחכמת תוך מזעור פגיעה באזרחים, לשחרר חטופים תוך התמודדות עם לחץ בינלאומי הולך וגובר, ולהבטיח שהשטח לא יחזור להיות בסיס לטרור בעתיד.
לקחים מההיסטוריה: איך מנצחים טרור?
ההיסטוריה מציעה מספר מקרי בוחן חשובים למאבק נגד ארגוני טרור במרחב עירוני:
המקרה האירי: סיום ה-IRA
הסכסוך באירלנד הצפונית נמשך למעלה מ-30 שנה. הפתרון הגיע רק כאשר שולבו מספר רכיבים: לחץ צבאי מתמיד על ה-IRA, הפרדה פיזית בין האוכלוסיות, הצעת אופק פוליטי לגיטימי לציבור האירי, ומעורבות של גורם חיצוני נייטרלי (ארצות הברית) שלחץ על כל הצדדים. המפתח היה הבנה שניצחון צבאי לבד אינו מספיק – נדרש פתרון פוליטי שיספק תחליף לטרור.
המקרה הספרדי: כיסוי ETA
ספרד הצליחה לחסל את ארגון הטרור הבאסקי ETA דרך שילוב של פעולה צבאית נחושה עם אוטונומיה רחבה לחבל הבאסקים. הפתרון כלל הרס מנהיגות הארגון, חסימת מקורות מימון, ויצירת מסגרת פוליטית שהפכה את הטרור ללא רלוונטי עבור רוב האוכלוסייה הבאסקית.
המקרה הקולומביאני: פירוק ה-FARC
קולומביה הצליחה לפרק את ארגון הגרילה FARC אחרי עשרות שנות מלחמה. הפתרון שילב לחימה אינטנסיבית עם משא ומתן מתמשך, שיקום כלכלי של אזורים פריפריאליים, ובסופו של דבר הצעת אמנסטיה מותנית ושילוב לוחמי FARC לחיים האזרחיים.
המכנה המשותף: צורך בפתרון מדורג
בכל המקרים המוצלחים, הפתרון הסופי לא הגיע מניצחון צבאי מוחלט בלבד, אלא משילוב של לחץ צבאי עם שינוי מציאות פוליטית שהפכה את הטרור לבלתי רלוונטי או בלתי כדאי.
מה לא עובד: המלכודת הטקטית
ההיסטוריה מראה גם מה לא עובד. פעולות צבאיות שמתמקדות רק בפגיעה טקטית מבלי לטפל בבעיה המבנית נוטות ליצור מחזוריות של אלימות. כך קרה לאמריקה בעיראק ובאפגניסטן, לרוסיה בצ'צ'ניה (בשלב הראשון), ולישראל עצמה במהלך שנות הפעולות בעזה ובלבנון.
הטעות החוזרת היא ההנחה שפגיעה קשה מספיק תביא להרתעה ארוכת טווח. המציאות מראה שארגוני טרור מתארגנים מחדש, מחזקים את האיבה, ומנצלים את הנזק לרכישת תמיכה עממית ובינלאומית.
עקרונות לפתרון: הגישה המדורגת לעזה
בהתבסס על הלקחים ההיסטוריים, פתרון בר-קיימא למלחמה בעזה חייב לכלול שלושה שלבים מרכזיים:
שלב א': ניצחון צבאי מהותי
הכרח להשמדת היכולת הצבאית של חמאס ושל רשת המנהרות. זה כולל חיסול המנהיגות הצבאית, השמדת מפעלי הנשק, וביסוס שליטה ישראלית זמנית בכל רצועת עזה. בלי השגת מטרות אלה, כל פתרון פוליטי יהיה חלול.
שלב ב': יצירת מציאות ביניים
הקמת מנהל אזרחי זמני תחת פיקוח בינלאומי, כנראה בהובלת מדינות ערב מתונות (איחוד האמירויות, מצרים, ירדן) עם תמיכה אמריקאית. המנהל יהיה אחראי על סיוע הומניטרי מיידי, שיקום תשתיות בסיסיות, ובניית מוסדות אזרחיים חדשים שלא קשורים לחמאס.
שלב ג': פתרון ארוך טווח
שילוב עזה במסגרת פוליטית רחבה יותר שתכלול הן את הרשות הפלסטינית המחודשת והן את מדינות ערב שמעוניינות ביציבות. זה יכול לכלול חבילת תמריצים כלכליים, פרויקטים אזוריים, ואופק של עצמאות מוגבלת תחת ערבויות בטחוניות ישראליות.
המרכיבים הקריטיים להצלחה
תמיכה בינלאומית מתמשכת
בניגוד למקרים קודמים של פעולות בעזה, הפעם יש תמיכה אמריקאית ואירופית רחבה למטרות המלחמה. חשוב לנצל את התמיכה הזו לא רק למעמד התחלתי, אלא גם לשלב השיקום. תמיכה כלכלית מתמשכת מההקהילה הבינלאומית חיונית להצלחת התהליך.
מעורבות מדינות ערב
בניגוד לעבר, היום יש אינטרס ברור למדינות ערב מתונות למנוע חזרת חמאס לשלטון בעזה. איחוד האמירויות, סעודיה, מצרים וירדן מבינות שחמאס מהווה איום גם עליהן. מעורבותן יכולה לתת לגיטימציה ערבית ואסלמית לכל הסדר עתידי.
שינוי דיסקורס פלסטיני
חיוני שהציבור הפלסטיני בעזה יבין שדרך הטרור לא הובילה למקום טוב. זה מחייב הן הכרה במחיר שהטרור גובה מהם והן הצעת אלטרנטיבה אמינה. שילוב גורמים פלסטיניים מתונים בניהול עזה חיוני להצלחה.
הסיכונים והאתגרים
הסיכון של וואקום כוח
היסטוריה מראה שפירוק ארגון טרור ללא הכנת תחליף יכול ליצור כאוס שמוביל לארגונים קיצוניים עוד יותר. חיוני שהתהליך יהיה מדורג ושהקמת מנהל חדש תקרה במקביל לפירוק המבנים הישנים.
האתגר הדמוגרפי
עזה צפופה ועניה, עם רוב צעיר שגדל על תעמולת שנאה. שינוי מנטליות דורש השקעה עצומה בחינוך, תעסוקה ותקווה אמיתית לעתיד טוב יותר. זהו תהליך של שנים, לא חודשים.
הלחץ הבינלאומי
ככל שהמלחמה מתארכת, הלחץ הבינלאומי על ישראל לסיום מהיר גובר. חשוב לשמור על תמיכה בינלאומית דרך שקיפות בכוונות ובמטרות, וההדגשה שהמטרה היא פתרון ארוך טווח ולא רק הישגים טקטיים.
מסקנה: ההיסטוריה כמורה דרך
הלקחים מההיסטוריה ברורים: ניצחון נגד טרור מחייב יותר מכוח צבאי. הוא מחייב אסטרטגיה מקיפה שמשלבת כוח עם דיפלומטיה, הרס עם בנייה, ולחימה עם חזון עתידי.
הסכסוכים באירלנד, ספרד וקולומביה מלמדים שפתרון בר-קיימא מגיע כשמצליחים ליצור מסגרת פוליטית שמפחיתה את הרלוונטיות של הטרור. זה לא אומר להיכנע לטרור, אלא להבין שחיסולו מחייב מתן תחליף טוב יותר לאוכלוסייה שתמכה בו.
במקרה של עזה, זה אומר שחרור השטח מחמאס הוא רק השלב הראשון. השלבים הבאים – יצירת מנהל חדש, שילוב גורמים אזוריים ובינלאומיים, ובניית עתיד כלכלי ופוליטי חלופי – הם לא פחות חשובים.
ההיסטוריה מלמדת שהמנהיגים שזוכרים בחיוב הם אלה שידעו מתי לעבור מלחימה לבנייה, מהרס ליצירה. המלחמה בעזה תיחשב למוצלחת לא רק אם תחסל את חמאס, אלא אם תצליח ליצור מציאות חדשה שבה הטרור יהיה בלתי רלוונטי. זוהי האחריות ההיסטורית המוטלת על המנהיגות הישראלית – להפוך ניצחון צבאי להישג אסטרטגי ארוך טווח שיבטיח שלום ויציבות לדורות הבאים.
